אנחנו כאנשים שחיים במדינה הרבה פעמים פוגשים את החוקים כפעולות מטעם הממשלה שבאות להקשות עלינו, עם זאת לפעמים עוזר לנסות להבין לעומק את הסיבה והחשיבה לחוק מסווים. העקרונות העיקריים הקיימים בעולם לחקיקה בנוגע לשליטה בזיהום אוויר ופליטות לסביבה הם: 1. היתרי פליטה 2. סטנדרטים לפליטה וערכי סף 3. כלכלת פליטות 4. מכניזם עלות תועלת היתרי הפליטה היום מסתמכים על החוקה האירופאית בעיקרה, ועל מסמך T.A luft 2002 , היתרי הפליטה מגדירים את מספר הארובות למפעל, את תדירות הדיגום, התיעוד, המזהמים ואת הריכוז המותר למפעל לפלוט כאשר יש התייחסות והתאמה למפעלים שונים מתעשיות שונות ואזורים שונים. לדוגמא באזור חיפה ההגבלות על הTOC חמורות יותר מבנגב בגלל הרגישות של האזור וכמות המפעלים. היתרי הפליטה מעוגנים בחוק אוויר נקי. כלל הדיווחים למשרד הגנת הסביבה בנושא פליטות לאוויר נעשות בדיווחי מפל"ס PRTR (מרשם פליטות לסביבה), דיווחי ארובות ודיווחים שנתיים. מבחינת סטנדרטים של פליטות ותקנים סביבתיים- התקן הסביבתי המותר יהיה מתחת לתקן סף אשר פוגע באדם או בסביבה, עם זאת יש התחשבות בערכי פליטות בתוך מבנים סגורים, בחוץ או ביום עבודה של עובד כאשר יש התייחסות לאופי האוכלוסייה, משך החשיפה וסוג המזהם. התקנים יכולים להיות שעתיים, משמרתיים(8 שעות) ועוד. בחוק אוויר נקי יש התייחסות ברורה וחד משמעית לערכי הסביבה המותרים אותם אסור לעבור. חברות ייעוץ סביבתי עוזרות ומכירות את התקנים. כלכלת פליטות היא בפועל הפילוסופיה מאחורי מיסוי מוצר או פעולה מסויימת. למשל מיסוי הרכבים בארץ מתייחס באופן ישיר לדירוג זיהום הכולל את כמות הפליטות וריכוזי המזהמים השונים של כל רכב. ובפועל מי שקונה רכב פחות מזהם משלם פחות מס עליו. החשיבה מאחורי האלמנט הזה היא – המזהם הוא המשלם. זו היא תפיסה מובילה עבור המשרד להגנת הסביבה. אחת הבעיות במיסוי כזה שהמזהם בדר"כ רואה את המיסוי כקנס. ההבדל בין מס לקנס הוא שבקנס אתה נענש לעומת מס שהוא פיצוי על חוסר הצדק שנגרם לסביבה בעקבות הזיהום. למשל טיפול בשפכים אסורים שהוזרמו למט"ש. עם זאת בפועל נוצר מצב שהמערכת מאבדת מהאמינות שלה ונתפסת על ידי בעלי העסקים והמפעלים כגוף שבא "לדפוק אותם" ונוצר שוק שחור וסיטואציה בה מעלימים פליטות. בחוק הנושא מתבטא במיסוי אקטיבי הפועל בכדי לעמוד בערכי סף ויעדים מטעם המשרד. גישה נוספת מהעולם היא מכניזם עלות תועלת מסתכל על העלות הכוללת של זיהום עבור החברה לעומת העלות הכוללת של מניעה/טיפול בפליטות לסביבה ומגיעה לנקודת אופטימיזציה בה העלות לחברה של הזיהום תהיה נמוכה ביותר מול העלות המינימלית לטיפול. גישה זאת מאפשרת מסחר ב"כמות מזהמים" ופליטות בין מפעלים שונים, כך מפעל שמזהם פחות מהערך שהוצב לו יכול למכור בכסף את שארית הפליטות שלו למפעל שאינו עומד בערכי הפליטה שהוצבו לו. ובכך שניהם יעמדו בערכי הפליטה ועלויות. בארץ צורת פעולה זאת אינה פועלת ואינה מיושמת בכלל בחוק אוויר נקי. להערכתי הגישה של החוק מבטאת בעיקר את מה אסור לאדם או למפעל לעשות ויש בפועל לעבוד בשיתוף פעולה בין התעשיה לממשל כאשר יש חשיבות גבוהה מצד אחד לאכיפה ומצד שני לגמישות והתאמה של החוק למפעלים בצורה ספציפית. דוגמא לנושא חוסר הגמישות הוא ניתן לראות בהגבלה של היתרי הפליטה, אין התייחסות לאופי הפליטה כלומר אם מדובר ב"פיק" או בפליטה קבועה. משמעות העניין הוא שגם אם מפעל עושה פיק אחד ביום העולה על ערך המוגדר הוא עבריין כאשר בפועל הוא פולט הרבה פחות מתחת לערכי הסף השנתיים, החודשיים או היממתיים. חשוב להבין את החוק ולעבוד לפיו, באותה נשימה חשוב ליצור דיאלוג בין בעלי העסקים והרגולטור ועל ידי כך ליצור מערכת שאינה מחוקקת חוקים דרקוניים שאין סיכוי שהאדם הפשוט או מפעל יכול לעמוד בהם מחד ומאידך חקיקה שתשמור עלינו ועל הסביבה שלנו.
