טיפול בפסולת בישראל

מהן האפשרויות לטיפול בפסולת בישראל?

באופן כללי, נהוג לסווג את דרכי הטיפול בפסולת לארבע אפשרויות שונות: הטמנה, השבה, מחזור או מניעה. הטמנה היא האפשרות הכי פחות סביבתית: הפסולת מוטמנת בקרקע, תוך צריכת שטחים נרחבים, יצירת מפגעי ריח, פליטת גזי חממה, וחוסר יכולת לעשות בה שימוש חוזר.

שתי האפשרויות האחרות, השבה ומחזור, הן עדיפות בהיותן יישום של כלכלה מעגלית.

ההבדל בין השבה למחזור הוא שבמחזור משתמשים במוצר הנזרק כדי ליצור מוצר חדש, בעוד שהשבה מתחלקת לשני סוגים: השבת חומרי גלם והשבת אנרגיה.

השבת חומרי גלם כוללת תהליך טיפול כלשהו לאחר השימוש בהם כך שניתן להשתמש בהם שוב, והשבת אנרגיה היא הפקת האנרגיה האצורה בפסולת. השבה ומחזור תורמים להתייעלות אנרגטית ולחיסכון במשאבים, בהתאמה.

מניעה היא האפשרות המועדפת ביותר לטיפול בפסולת – מפני שכך היא לא נוצרת מלכתחילה.

בגישה סביבתית רחבה יותר, נהוג לומר שעל מנת להפחית את כמויות הפסולת בעולמנו יש לייעל את הייצור והצריכה.

תוצרים מוגמרים לא בהכרח צריכים להיכנס למעגל הפסולת: ניתן לעשות במוצרים שימוש חוזר ובכך לצמצם את כמות הפסולת. דוגמה לכך היא חנויות יד שנייה, אשר חומרי הגלם שלהם היו הופכים לפסולת אלמלא הן היו משתמשות בהם שוב.

כיצד מטפלים בפסולת בישראל?

בכל הקשור לטיפול בר-קיימא בפסולת, כלומר טיפול בפסולת בישראל הכולל השבה או מחזור, ישראל נמצאת הרחק מאחור ביחס לשאר מדינות ה-OECD.

נכון ל-2020, בין 75% ל-80% מהפסולת בישראל עוברים להטמנה. שאר הפסולת ממוחזרת, בעוד שהפקת אנרגיה מפסולת היא זניחה, אם בכלל מתבצעת.

כלומר, ישראל כיום משליכה לפח הזבל את הפוטנציאל האנרגטי ואת פוטנציאל צמצום הפסולת הטמונים בהשבה ובמחזור.

במקום זאת, היא משקיעה משאבים וקרקעות רבים כדי לשנע את הפסולת לאתרי הטמנה, שהם לא רק "שטחים מתים", אלא פעמים רבות גם מהווים מפגעים סביבתיים.

דיאגרמת טיפול בפסולת של מדינות ה-OECD.

כיצד ניתן להגדיל את שיעור ההשבה והמחזור?

כדי לצמצם את שיעור הפסולת שמועברת להטמנה, כלומר להגדיל את שיעור ההשבה והמחזור של פסולת, יש להפריד כבר במקור בין סוגי פסולת שונים, בין אם מדובר בפסולת ביתית או בפסולת תעשייתית.

יש לספק יותר פחים ייעודיים: לפלסטיק, לזכוכית, לנייר, לאריזות, לזבל אורגני ולפסולת אלקטרונית. זאת, מפני שכל סוג פסולת דורש טיפול אחר.

ישנם סוגי פסולת שניתן למחזר, וישנם סוגים שלא ניתן למחזר ועדיף לשרוף אותם כדי להפיק מהם אנרגיה. במידה וההפרדה לא נעשית במקור, יש לבנות אתרים המיועדים להפרדת פסולת.

יש לציין שהפרדת פסולת במקור היא התהליך הזול ביותר האפשרי – מפני שכך אין צורך בבניית אתרים גדולים להפרדת פסולת.

בנוסף לעלות ההקמה הגבוהה של האתרים הללו, ולכך שגם עלות התפעול שלהם גבוהה, זאת משום שהם דורשים כוח אדם וציוד רב – יעילות ההפרדה בהם כלל לא מגיעה ל-100%.

בנוסף, חלק מסוגי הפסולת, כמו פסולת אלקטרונית, מזיקים מאוד אם הם מוטמנים באתר הטמנה רגיל, מכיוון שהם מכילים גזים ומתכות רעילות שעלולות לגרום לפגיעה בטבע.

בכלל, תהליכי ריקבון והתכלות של חומרים מוטמנים עלולים להזיק, מפני שבתהליכים אלה משתחררים גזים, בין אם גזים רעילים ובין אם גזי חממה. לכן, מוטב להשיב את החומרים הללו כאנרגיה בתהליך שריפה מאשר לתת להם לכלות את האנרגיה שלהם ללא מטרה.

עוד יכול לעניין אתכם: פינוי פסולת כימית

האם ישראל אכן פועלת למען טיפול טוב יותר בפסולת?

כאשר מדובר על טיפול בפסולת בישראל, המשרד להגנת הסביבה גיבש תכנית לצמצום שיעור הטמנת הפסולת. במסגרת התכנית, עד לשנת 2030 שיעור הפסולת המועברת להטמנה צפוי לרדת ל-26%.

שיעור הפסולת הממוחזרת צפוי לעלות ל-51%, כך ש-23% מהפסולת יעברו השבה ותופק מהם אנרגיה.

אמנם התכנית הזו נראית מבטיחה, אך יש לציין שהמשרד להגנת הסביבה כבר יצא בעבר בהצהרות לגבי יעדים להפחתת שיעור הפסולת המוטמנת, אולם עד היום לא עמד ביעדים אלו.